ילד בן 7 שלא מוותר
שני דברים אני אזכור מיום הכיפורים. הראשון סיימתי את הצום הלכתי לשתות, אני מכינה לעצמי כריך עם חמאה (מכל מה שיכולתי להכין דווקא רציתי כריך עם חמאה).
הכנות:
פתאום אני שמה לב שאפרוח קטן (עידו) מתקרב אליי בריצה קורא בקול רם "אני, אני, אני" ומושיט את היד שלו גבוה לכיוון הכריך. כלומר תני לי עכשיו את הכריך ולא מעניין אותו שצמתי עד עכשיו.
ברור שנתתי לו, לא אומרים לא לפנים כאלה חמודות. תתארו לעצמכם שהוא רץ למטבח עוד 5 פעמים וכל פעם ביקש "עודפם".
ילד בן 7 עם המון נחישות וכח רצון שהחליט שהוא הפעם לא מוותר והולך עד הסוף ועד הסוף אומר שהוא נחבל ונשרט ואפילו קצת אבל ממש קצת ירד לו דם.
וכל פעם שרועי נפל והדמעות התחילו לרדת הוא רץ לחפש אותי, התחפר אצלי עמוק בתוך הידיים וסיפר לי תוך כדי בכי שכואב לו והראה לי כל שריטה ושריטה.
חיבקתי אותו חזק ועודדתי אותו שהוא יכול ובסוף הוא בטוח יצליח, והוא לא ויתר והוא יצא גדול כי הוא למד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר הוא היה מאושר בטירוף. כבוד לבעל על הסבלנות.