אימהות ניקי

נכתב בתאריך 01/09/2009, אנחת רווחה יצאה לי מהפה עברנו את אוגוסט (אמא אני חייבת לך ובגדול שיחקת אותה מה היינו עושים בלי סבתות ? ) עכשיו חוזרים לשיגרה וההתרגשות בשיאה.

לאן נעלם הילד שאהב להתחבק? צביטה קטנה בלב של אמא
נכון שלפעמים יש צביטה קטנה בלב כשרואים את הילדים גדלים כל כך מהר? הרי רק אתמול הבן המקסים שלי היה תינוק, ואיך פתאום הוא בן 11, עצמאי בשטח ופחות צריך אותי.

הלב שלי מתפוצץ מאהבה וגאווה, וגם מקצת דאגה. רועי שלי יוצא היום לטיול שנתי ליומיים, וזו הפעם הראשונה שהוא עוזב את הבית לכל כך הרבה זמן.

טקס יום הזיכרון: הרגע שבכיתי יחד עם הבת שלי
לפעמים החיים מזמנים לנו רגעים קטנים שהם עוצמתיים בטירוף. ישבנו יחד, אני והילדה, בערב שכולו היה סיפורי גבורה – רועי קליין, יוני נתניהו, כל הענקים האלה. ידעתי שאני הולכת לבכות, וזה בדיוק מה שקרה.

אבל האמת היא שלא הייתי לבד. כשיצאנו החוצה, מצאתי את עצמי מול הילדה שלי, שפתאום שאלה אותי עם העיניים התמימות שלה: "אמא, בכית?" ומשם הגיע הרגע שבו הבנתי שהרגש הזה עובר דור, ישירות ללב הקטן שלה. הפוסט הזה הוא על מה שקורה כשאת והילד שלך בוכים יחד, ועל הכוח של אהבה של אמא ברגעים הכי מרגשים.

טקס הסיום: הרגע בו אמא פשוט לא הצליחה לעצור את הדמעות
כל סוף שנה הוא סימן לא רק לחופש הגדול, אלא גם לקפיצת מדרגה מרגשת ומהירה של הילדים שלנו. יש רגעים בהורות שבהם אנחנו פשוט חייבות לעצור ולנשום, כשהזמן טס ואנחנו מנסות לנצור כל רגע.

היום אני רוצה לשתף ברגע אחד כזה, שהתרחש בטקס סיום כיתה א'. הלב שלי התכווץ מגאווה ומצביטה, כי הילד הקטן שלי הולך וגדל, ואני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. זהו סיפור על סוף של פרק ותחילתו של פרק חדש, ועל האהבה האינסופית של אמא.