געגוע

בין גאווה לדאגה: המילים שכל אמא רוצה לומר לילד המתגייס שלה
יש רגעים בחיים שאנחנו לא לגמרי מוכנים אליהם, לא משנה כמה זמן ידענו שהם יגיעו. הרגע הזה, שבו הילד הבכור או הקטן יוצא מהבית כדי לשרת בצה"ל, מציף כל אמא וכל הורה בהמון גאווה, אבל גם בדאגה אין סופית ובגעגוע שמתחיל הרבה לפני שהבגדים האזרחיים נארזים. הרגשתי שאני פשוט חייבת לשפוך את הלב ולכתוב לו כמה מילים, כי לפני הכול, הגיוס הוא רגע אישי ואינטימי בטירוף.

רועי, ילד אהוב שלי, אני לא בדיוק מצליחה לעכל את העובדה שאתה כבר לא נמצא בבית. זה ייקח לי עוד זמן להפנים את העובדה שהתגייסת לצה"ל.

לא צריך סדר מושלם: הבלגן המרגש שבו הזמן פשוט עצר מלכת
לכל אחד יש מגירת סודות, ואני מודה: לי יש מגירה שהיא תיבת אוצר קטנה של זיכרונות. זה לא סתם בלגן של דברים ישנים, אלא ממש מגירה שבה הזמן פשוט עצר מלכת. בכל פעם שאני פותחת אותה, גל של נוסטלגיה שוטף אותי, ואני נזכרת מי הייתי ומה עברתי. זו מגירה שמריחה קצת כמו אבק, קצת כמו נייר ישן, ובעיקר כמו געגוע. זו המגירה היחידה בבית שבה אני לא מרגישה צורך לעשות סדר, כי הבלגן הזה הוא למעשה הסדר הפנימי המושלם של הלב שלי. היא שקטה, היא רק שלי, והיא מלאה בסיפורים שלא נאמרו.

איך מוסרים את המשימה לשמור על הילד שלי למישהו אחר?
אני חייבת להודות שקשה לי. מאוד. אנחנו תמיד יודעים שזה יגיע, רגע הגיוס, אבל כשהצו הראשון נוחת על השולחן, פתאום כל השנים רצות מול העיניים כמו סרט. פתאום אני רואה את הפער בין הילד הקטן שלי שרץ אליי אחרי שנפל, לבין הבחור הבוגר הזה, שמסתדר לבד עם הבגרויות ועם החיים. זה מציף בהמון גאווה, אבל גם בלחץ אינסופי. לפני הכול, אני עדיין אמא, ומישהו צריך לשמור עליו.