הורות לארבעה

פתיחת שנת הלימודים: הילד ממשיך, והדמעות של אמא נשארות
תמיד יש משהו מרגש בפתיחת שנת הלימודים, אבל האמת? יש גם הרבה לחץ. אני אמא כבר הרבה שנים, יש לי ארבעה ילדים, והייתי חושבת שכבר התרגלתי לכל הפרידות בבוקר. הרי עברתי כל כך הרבה פרידות וחיבוקים, בטוח שיהיה קלי קלות, נכון? בטח, איך עבדתי על עצמי…
אנחנו חולמים על התחלות חדשות, על שגרה, אבל אמא תמיד נשארת עם הדמעות והחיבוקים בשער. עידו עולה לכיתה ב', והלב שלי עדיין נצבט בכל פרידה, בכל פעם מחדש. הדאגות שלנו אף פעם לא נגמרות, ולא משנה כמה ילדים כבר הכנסנו לבית הספר. הנה כמה מחשבות על ילדים, ועל הרגע הזה שבו אנחנו צריכים לתת להם ללכת קדימה, בלעדינו.

הרגעים שנחרטו: תמונות קטנות שאי אפשר לשכוח
יש רגעים בתוך שגרת ההורות שלנו שהם פשוט נצחיים. אלה לאו דווקא אירועים גדולים, אלא סדרת תמונות קטנות שנחרטות עמוק בלב. רגע שבו רואים את הילד הקטן רץ קדימה, רגע שבו הם מחבקים אחד את השני בטקס, ורגע שבו דווקא הילד הגדול מחבק אותך כשאת עצובה. כל אלה הופכים לחלק מתוך אהבה של אמא שאי אפשר לשכוח. כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אלה הרגעים שצפים ועולים.