עידו התחיל ללכת

הרגעים שנחרטו: תמונות קטנות שאי אפשר לשכוח
יש רגעים בתוך שגרת ההורות שלנו שהם פשוט נצחיים. אלה לאו דווקא אירועים גדולים, אלא סדרת תמונות קטנות שנחרטות עמוק בלב. רגע שבו רואים את הילד הקטן רץ קדימה, רגע שבו הם מחבקים אחד את השני בטקס, ורגע שבו דווקא הילד הגדול מחבק אותך כשאת עצובה. כל אלה הופכים לחלק מתוך אהבה של אמא שאי אפשר לשכוח. כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אלה הרגעים שצפים ועולים.

הולך חדש בבית!
לפעמים יש רגעים בהורות שפשוט גורמים לנו לרצות לצעוק מאושר. זה קרה לי השנה עם הקטן, עידו האפרוח. אני מתלהבת, אני רוצה לצעוק עד השמיים וחזרה כמה חיכיתי וציפיתי שזה יקרה! ובסוף זה קרה. אבן דרך קטנה, רגע שכל הורה מחכה לו, והלב מתפוצץ מאושר. הפוסט הזה הוא על הצעד הראשון, על הדמעות, על ההיסטריה של המצלמות ועל הגאווה האינסופית שמציפה אותנו, שנשארת חזקה כל כך גם אחרי שלושה ילדים.