בין דאגה לעבודה: למה הטלפון מהגן גורם לי להחסיר פעימה?

אני פשוט שונאת את הטלפונים האלה. ברגע שאני רואה את השם של הגן מופיע בשיחה המזוהה, הלב שלי מחסיר פעימה ואני מפסיקה לנשום. אני יודעת שמשהו לא טוב קרה. בעלי, כמובן, לוקח את הדברים האלה הרבה יותר בקלות ממני. "את לחוצה יותר מדי, את לא צריכה להגזים," הוא אומר, ואני מיד נרגעת בטח, גברים, אוף (לא פלא שהוא הפך לאקס באיזה שלב).

אני לוקחת כמה שניות, נושמת עמוק ועונה לטלפון. "עידו לא מרגיש טוב, יש לו חום," אמרה הגננת. באותו רגע הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. לעזאזל עם המחלות האלה! מתחילת השנה הן מככבות אצלנו.

הלכתי לגן. מזה הלכתי? טסתי יותר נכון לומר. הגעתי וראיתי אותו שוכב במיטה, קטנטן, עם עיניים עצובות. הלב שלי עדיין דפק מהר, אבל ברגע שהוא מיהר להושיט את הידיים הקטנות שלו אליי מיד נרגעתי. הרמתי אותו. הייתי צריכה להרגיש אותו, לחוש אותו קרוב. הוא נצמד אליי בחיבוק חזק. נשמתי אותו עמוק. אני מתה על הריח שלו, והלכנו הביתה.

נשכבתי במיטה והנחתי אותו עליי, מלטפת אותו בעדינות. כל הזמן לחשתי לו שהכול יהיה בסדר. לאט לאט הנשימות שלו נרגעו, העיניים הקטנות נסגרו, והוא נרדם עליי בשלווה, במקום הבטוח שלו.