"אמא, למה הערבים מתלחמים?" – המציאות שאין לה הבטחה
נכתב במהלך מבצע "עמוד ענן"
יש שאלות שהלוואי שיכולנו לחסוך מהילדים שלנו. שאלות שפשוט לא אמורות לעלות בראש של ילד בן ארבע וחצי, אבל במציאות שלנו, הן חלק מהשגרה. הקושי של כל הורה הוא למצוא את המילים המרגיעות, כשהוא יודע בעצמו שאין לו הבטחה לשקט. הנה רגע אמיתי וכואב של התמודדות עם המציאות הישראלית, והכאב של אמא שאין לה תשובות.
הכנות:
כל כמה חודשים מתחיל סבב חדש של מלחמה. הילדים שלי מבינים, רואים טלוויזיה ושומעים הכול, ויודעים גם לשאול שאלות שלפעמים פשוט אין לי תשובות לתת.
רועי שאל אותי האם החמאס ימשיך לזרוק עלינו טילים. עניתי לו שהלוואי ויכולתי לומר לו שזה לא יקרה, אבל לצערי הרב זה בהחלט יכול לקרות. איך אפשר להבטיח לילד קטן שמפחד מטילים שזה לא יקרה יותר? הרי אני יודעת שזה יקרה שוב, וזו רק שאלה של זמן עד שהטילים הבאים יגיעו.
אני אמא. אני אמורה לשמור על הילדים שלי, ויש דברים שאני פשוט לא יכולה לעשות. זה גדול עליי.
עידו, בן ארבע וחצי, שאל אותי: "אמא, למה הערבים מתלחמים?" נחנקתי באותו רגע, כמעט התחלתי לבכות. חיבקתי אותו והרגשתי כל כך רע באותו רגע.
אני גדלתי לתוך המציאות הזאת, ולצערי הילדים שלי גדלים לאותה מציאות. הוא בן ארבע וחצי, למען השם! הוא לא אמור לחשוב על כאלה דברים. רק במציאות שלנו ילד בן ארבע וחצי יודע "שהערבים מתלחמים".
אומרים שיש הפסקת אש. נו טוב, אז אומרים. לפחות יש סיכוי לשקט לאיזושהי תקופה, עד הסיבוב הבא שמחכה מעבר לפינה.
לסיום:
אין מילים שיכולות לתאר את הצער שלי על כך שאני מגדלת את הילדים שלי לתוך מציאות איומה כזאת, שבה פסיקת אש היא רק הפסקה קצרה עד לסיבוב הבא. כל מה שנשאר לי הוא לחבק אותם חזק יותר, לחכות שהדממה תחזיק מעמד, ולקוות שהם יזכו לילדות שקטה יותר.