אימהות ילדים ועוד…

זיכרונות מיום כיפור: כריך עם חמאה ולימודי רכיבה על אופניים
ברוכים הבאים למטבח הרגשני והביתי שלי.
כל הורה יודע שהחיים שלנו מורכבים מרגעים קטנים ומהירים: צביטה בלב מול ילד שמתבגר, או חיוך על משהו מצחיק שקרה במטבח. לפעמים אנחנו מחפשים סיפורים גדולים, אבל האושר האמיתי מסתתר בפרטים.

היום אני חוזרת לשני רגעים כאלה, שהתרחשו בהפרש של שעות בודדות ביום כיפור אחד. אחד הוא סיפור על כריך תמים שנגנב לי היישר מהיד אחרי הצום, והשני הוא סיפור על ניצחון והתמדה, על רכיבה ראשונה על אופניים ללא גלגלי עזר.

הולך חדש בבית!
לפעמים יש רגעים בהורות שפשוט גורמים לנו לרצות לצעוק מאושר. זה קרה לי השנה עם הקטן, עידו האפרוח. אני מתלהבת, אני רוצה לצעוק עד השמיים וחזרה כמה חיכיתי וציפיתי שזה יקרה! ובסוף זה קרה. אבן דרך קטנה, רגע שכל הורה מחכה לו, והלב מתפוצץ מאושר. הפוסט הזה הוא על הצעד הראשון, על הדמעות, על ההיסטריה של המצלמות ועל הגאווה האינסופית שמציפה אותנו, שנשארת חזקה כל כך גם אחרי שלושה ילדים.

טקס הסיום: הרגע בו אמא פשוט לא הצליחה לעצור את הדמעות
כל סוף שנה הוא סימן לא רק לחופש הגדול, אלא גם לקפיצת מדרגה מרגשת ומהירה של הילדים שלנו. יש רגעים בהורות שבהם אנחנו פשוט חייבות לעצור ולנשום, כשהזמן טס ואנחנו מנסות לנצור כל רגע.

היום אני רוצה לשתף ברגע אחד כזה, שהתרחש בטקס סיום כיתה א'. הלב שלי התכווץ מגאווה ומצביטה, כי הילד הקטן שלי הולך וגדל, ואני כבר לא מצליחה לעצור את הדמעות. זהו סיפור על סוף של פרק ותחילתו של פרק חדש, ועל האהבה האינסופית של אמא.

אם אתן אימהות טריות או אימהות לילדים גדולים, אתן בטח מבינות את הדילמה: העייפות מול הקריאה של "ממה!" באמצע הלילה, כשהאב הישן לידך או שהוא מעדיף להעמיד פנים שהוא לא שומע כלום, כי מבחינתו לקום אין מצב, ולא משנה מה התינוק יעשה (עוד סיבה שהוא הפך לאקס)
הרגעים האלה, שבהם הילד בוחר דווקא בך, באמצע החושך, הם רגעים קורעי שינה אבל גם רגעים שמזכירים לך בשביל מה את קמה כל בוקר. הנה הצצה קטנה למה שהיה אז, ולמה שקורה הלילה ברגע הזה ששווה את כל העולם.

בין לפנות בוקר לערב: האמת שרק אמא יכולה להבין (וממש צריכה לישון)
אני לא יודעת מה איתכם, אבל יש רגעים שרק הומור אימהות יכול לתאר. בין הטיטולים, הכביסות האינסופיות וחיפוש המוצץ בחמש בבוקר, אנחנו מרגישות לבד. אז החלטתי להעלות על הכתב את כל אותם רגעים קטנים, מצחיקים, מתישים ולפעמים אפילו מרגיזים שכל אמא מכירה. קבלו את האוסף שלי לחוקי מרפי של האימהות. אולי אחרי שתקראו, תרגישו קצת פחות לבד, ותבינו שכולנו באותה סירה (והיא לרוב מטפטפת…).

החופש הגדול: תודה לאמא על קייטנת היצירה לילדים
מי לא מכיר את הבעיה הזאת? החופש הגדול הגיע ואני הייתי צריכה לעבוד. יש לי קטנים בבית רועי יובל ועידו האפרוח ונכנסתי לבעיה רצינית. אני בכלל עצבנית על החופש הגדול הוא ארוך מדי עבור הילדים ובייחוד עבור הקטנים שחייבים השגחה צמודה בזמן שאנחנו ההורים חייבים להמשיך לעבוד.

חודשיים שלמים הילדים בבית. צריך לשעשע ולבדר אותם. זו אמנם הזדמנות נהדרת לזמן איכות עם הילדים אבל עדיין חודשיים! איך אפשר להסתדר? איך ממשיכים לעבוד ומוודאים שהילדים יקבלו את כל תשומת הלב המגיעה להם?

מסכימים שזאת משימה מאתגרת ולא פשוטה בכלל?

אז קראתי לאמא שלי. נכון אני אישה מבוגרת אבל יש פעמים שאין לי ברירה ואני פשוט חייבת את אמא שלי. אתם חייבים לראות מה היא עשתה רק היא יכולה לחשוב על כאלה דברים מטורפים!

מכתב לרועי: חכה, אל תגדל כל כך מהר!
אומרים שהזמן טס כשנהנים, אבל למה לעזאזל הוא טס כל כך מהר כשזה נוגע לילדים שלנו? אני עומדת כאן היום, מתרגשת בשבילו וגם קצת נפעמת מעצב מתוק מבפנים. מכתב לילד שעולה לכיתה א' הוא הדרך שלי לעצור רגע את הזמן. כשרועי עלה לכיתה א', הרגשתי שגדל הילד יותר מדי מהר. למישהו יש מושג איך מאטים קצת? זה מכתב קטן שנכתב עם געגוע בעיניים, לילד שלא מפסיק לגדול.