משימה בלתי אפשרית: איך מוסרים את הילד שלך לצה"ל?
איך מוסרים את המשימה לשמור על הילד שלי למישהו אחר?
אני חייבת להודות שקשה לי. מאוד. אנחנו תמיד יודעים שזה יגיע, רגע הגיוס, אבל כשהצו הראשון נוחת על השולחן, פתאום כל השנים רצות מול העיניים כמו סרט. פתאום אני רואה את הפער בין הילד הקטן שלי שרץ אליי אחרי שנפל, לבין הבחור הבוגר הזה, שמסתדר לבד עם הבגרויות ועם החיים. זה מציף בהמון גאווה, אבל גם בלחץ אינסופי. לפני הכול, אני עדיין אמא, ומישהו צריך לשמור עליו.
הכנות:
אני יכולה לדבר על אוכל, אבל האמת? פחות בא לי.
רועי קיבל צו ראשון, והלב שלי קיבל מכה חזקה. הילד היפה שלי, שאני אוהבת יותר מהחיים עצמם, גדל והפך להיות אדם בוגר. לאן נעלם הזמן ואיך לעזאזל עוצרים את השעון?
עכשיו הוא עמוק בתוך הבגרויות, והוא לא בדיוק חושב מה יהיה הלאה. הוא רק רוצה להוציא ציונים טובים. הוא היה מאוד גאה כשקיבל את הצו והראה לי אותו. אני מסתכלת על הצו ואני צריכה להתמודד עם העובדה שלא ירחק היום והילד שלי ילך לצבא. לומר שקשה לי? זו לשון המעטה. אני בלחץ מזה.
הוא מתארגן לבד, קובע תור לרופא לבד, ואני רואה את האחריות הבוגרת עולה בו. אבל בראש שלי, אני עדיין זוכרת את הריח של ראשו כתינוק ואת הצעד הראשון שלו. הפער בין מי שהוא עכשיו למי שאני רואה, פשוט שורף.
אני יודעת שיהיו הרבה דמעות, ושלי בעיקר. הוא בטח יאמר שאני עושה לו פדיחות. איך מוסרים את הילד שלך למישהו אחר שישמור עליו ויגן עליו? הרי זה התפקיד שלי, נכון?
בשבילי הוא אותו ילד שלמד לנסוע על אופניים, נפל ורץ אל אמא לקבל חיבוק. הילד שכבר שנים מגיע למטבח ושואל: "אמא, יש משהו טעים?" שואלים אותי איך רועי כל כך גבוה, ואני אומרת שזה מהשמרים, כמובן 🙂
המחשבות רצות לי בראש. בא לי לחטוף אותו למקום אחר ורק שלא ילך לצבא. אבל הוא ילך כמו גדול, ואני, כמה שיהיה לי קשה והדמעות יזרמו, אצטרך לתת לו ללכת. קשה להיות אמא, אבל זו גם גאווה עצומה לראות אותו מוכן לצאת לדרך.