הורות וזיכרונות קטנים: הנחישות של הילדים והכוח שלנו
זיכרונות מיום כיפור: כריך עם חמאה ולימודי רכיבה על אופניים
ברוכים הבאים למטבח הרגשני והביתי שלי.
כל הורה יודע שהחיים שלנו מורכבים מרגעים קטנים ומהירים: צביטה בלב מול ילד שמתבגר, או חיוך על משהו מצחיק שקרה במטבח. לפעמים אנחנו מחפשים סיפורים גדולים, אבל האושר האמיתי מסתתר בפרטים.
היום אני חוזרת לשני רגעים כאלה, שהתרחשו בהפרש של שעות בודדות ביום כיפור אחד. אחד הוא סיפור על כריך תמים שנגנב לי היישר מהיד אחרי הצום, והשני הוא סיפור על ניצחון והתמדה, על רכיבה ראשונה על אופניים ללא גלגלי עזר.
הכנות:
שני דברים אני אזכור מיום הכיפורים.
הראשון, סיימתי את הצום, הלכתי לשתות ואז התחלתי להכין לעצמי כריך עם חמאה. מכל מה שיכולתי להכין, דווקא רציתי כריך עם חמאה.
פתאום אני שמה לב שאפרוח קטן (עידו) מתקרב אליי בריצה, קורא בקול רם, "אני, אני, אני" ומושיט את היד שלו גבוה לכיוון הכריך. לא הספקתי לטעום! הוא לקח את הכול. כלומר, תני לי עכשיו את הכריך, ולא מעניין אותו שצמתי עד עכשיו. ברור שנתתי לו. לא אומרים לא לפנים כאלה חמודות. תתארו לעצמכם שהוא רץ למטבח עוד חמש פעמים, וכל פעם ביקש "עודפם".
והנה הזיכרון השני.
רועי, הילד בן השבע שלי, עם המון נחישות וכוח רצון, החליט שהוא הפעם לא מוותר והוא ירכב על אופניים! זה אומר שהוא נפל נחבל ונשרט, ואפילו קצת, אבל ממש קצת, ירד לו דם.
וכל פעם כשרועי נפל והדמעות התחילו לרדת, הוא רץ לחפש אותי. התחפר אצלי עמוק בתוך הידיים, וסיפר לי תוך כדי בכי שכואב לו, והראה לי כל שריטה ושריטה.
חיבקתי אותו חזק ועודדתי אותו שהוא יכול, ובסוף הוא בטוח יצליח. והוא לא ויתר! והוא יצא גדול, כי הוא למד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. הוא היה מאושר בטירוף.
שני הרגעים האלה, הפשטות של הכריך והנחישות של הרוכב הקטן, הם בשבילי מהות החיים וההורות.