יובי, רועי ועידו: סיפורים קטנים מתוך שנה גדולה

יובי, רועי ועידו: סיפורים קטנים מתוך שנה גדולה

הרגעים שנחרטו: תמונות קטנות שאי אפשר לשכוח
יש רגעים בתוך שגרת ההורות שלנו שהם פשוט נצחיים. אלה לאו דווקא אירועים גדולים, אלא סדרת תמונות קטנות שנחרטות עמוק בלב. רגע שבו רואים את הילד הקטן רץ קדימה, רגע שבו הם מחבקים אחד את השני בטקס, ורגע שבו דווקא הילד הגדול מחבק אותך כשאת עצובה. כל אלה הופכים לחלק מתוך אהבה של אמא שאי אפשר לשכוח. כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אלה הרגעים שצפים ועולים.

הכנות:

*שבת ‏25 ‏יולי ‏2009:
זאת הייתה שנה שבה עידו האפרוח הקטן התחיל ללכת. כל צעד היה ניצחון קטן, מלא נפילות וקימות מחדש. הוא לא ויתר לרגע. והיום? היום הוא כבר לא הולך, אלא רץ לכל מקום. תמיד ממהר, תמיד ממהר להגיע.
והעיקר שאני, אמא שלו, הייתי לחוצה פחד שהוא אף פעם לא יתחיל ללכת. איזו דרך ארוכה עברנו.

*שלישי 1 בספטמבר 2009:
זאת הייתה שנה שבה פיה קטנה בשם יובי עלתה לכיתה א'. היא גילתה מהר מאוד שבית הספר לא דומה בכלל לגן הילדים. פתאום יש כללים אחרים, שעות ארוכות של ישיבה, וצריך להתרכז בדברים חדשים. הפער בין הציפיות לשגרת הלימודים היה גדול, והיה מרגש לראות אותה מתמודדת עם האתגרים.

*13 בספטמבר 2009:
זאת הייתה שנה שבה הבן שלי, רועי, ראה אותי בוכה בערב שהודיעו על מותו של אסף רמון. חדשות קשות ששברו לי את הלב. בלי מילים מיותרות, הוא פשוט ניגש אליי וחיבק אותי חזק מכל הלב. חיבוק של ילד שהופך לגבר, חיבוק שהכיל את כל העצב.

*זאת הייתה שנה שבה התקיים טקס בבית הספר שבו קיבלו את ילדי כיתה א'. התרגשתי כל כך שכל הטקס בכיתי מהתרגשות. הרגע שהכי נחרט לי בזיכרון מהטקס הוא שכל הילדים יושבים בשורה ומקשיבים לנאומים (הארוכים מדי, יש לציין), ופתאום עידו האפרוח פורץ קדימה ורץ ישר אל יובי הפיה. וכך ישבו שניהם מחובקים לכל אורך הטקס. צילמתי, בטח שצילמתי! יש רגעים כאלה שחייבים לשמור עמוק בזיכרון.