אהבה של אמא: הדאגה שלא נגמרת לעולם

אוף לעזאזל, הילדה האהובה שלי צריכה לעבור ניתוח כפתורים באוזניים.
הניתוח נקבע לשבוע הבא, והמצב רוח שלי על הפנים. המוח שלי מתפוצץ ממחשבות והירהורים. אני יודעת שאין ברירה והיא חייבת לעבור את הניתוח הזה, אבל העובדה שהוא נעשה בהרדמה מלאה מכניסה אותי ללחץ היסטרי. אני רק רוצה לחבק אותה ולא לעזוב, לשמור עליה מכל רע.

לקחתי אותה לספירת דם, והיא כל כך בכתה. לא עזרו כל ניסיונות ההרגעה. כאב לי הלב על הדמעות שלה. בסופו של דבר, היא יצאה גאה מאוד בתחבושת עם הפלסטר, והלכה להשוויץ בפני החברות.

אז איך לעזאזל מעמידים פנים שהכול בסדר, בזמן שבפנים אני פקעת עצבים ויש לי הרגשה שהכול מתמוטט?

עדכון משמח:
הניתוח היה אתמול, הוא עבר בשלום והכול בסדר. אני חושבת שאני לקחתי את זה יותר קשה מהקטנה.
נכנסתי איתה לחדר ניתוח והרדימו אותה כשאני מחבקת אותה חזק. הייתי המגן שלה, חיבקתי אותה עם כל האהבה שלי עד שהיא נרדמה. ורק שיצאתי החוצה הרשיתי לעצמי לבכות.

הייתי בלחץ איום עד שפגשתי את הרופאה בסיום הניתוח. היא הרגיעה אותנו שהכול עבר בסדר גמור. אלוהים, איזו אנחת רווחה יצאה לי מהפה. הרגשתי שהצבע חזר לפנים שלי. היא שלי, היא בטוחה, זה הדבר היחיד שחשוב.

קראתי את כל מה שכתבתם וקיבלתי את כל המסרים. תודה על כל האיכפתיות והשיתוף, מרגש לדעת שיש הרבה אנשים שפשוט אכפת להם.