ארבעה ילדים ועדיין דמעות: אמא, מתי זה נהיה קל?
פתיחת שנת הלימודים: הילד ממשיך, והדמעות של אמא נשארות
תמיד יש משהו מרגש בפתיחת שנת הלימודים, אבל האמת? יש גם הרבה לחץ. אני אמא כבר הרבה שנים, יש לי ארבעה ילדים, והייתי חושבת שכבר התרגלתי לכל הפרידות בבוקר. הרי עברתי כל כך הרבה פרידות וחיבוקים, בטוח שיהיה קלי קלות, נכון? בטח, איך עבדתי על עצמי…
אנחנו חולמים על התחלות חדשות, על שגרה, אבל אמא תמיד נשארת עם הדמעות והחיבוקים בשער. עידו עולה לכיתה ב', והלב שלי עדיין נצבט בכל פרידה, בכל פעם מחדש. הדאגות שלנו אף פעם לא נגמרות, ולא משנה כמה ילדים כבר הכנסנו לבית הספר. הנה כמה מחשבות על ילדים, ועל הרגע הזה שבו אנחנו צריכים לתת להם ללכת קדימה, בלעדינו.
הכנות:
הבאתי את עידו לבית הספר, הוא עולה לכיתה ב'.
"רק עוד חיבוק אחד", אני אומרת, ואוחזת בו חזק, מרגישה את הדמעות עולות. אני לא רוצה לעזוב אותו. העיניים שלי מחפשות את הפנים שלו, מנסות לקלוט כל פרט לפני שהוא נכנס פנימה ונעלם מהשדה שליטה שלי.
אבל לו? אין לו שום בעיה! הוא משחרר את עצמו בקלות, דוחף אותי קלות הצידה. הוא כולו התרגשות מבית הספר, מריח את הריח החדש של המחברות, ממהר למצוא את החברים, ממהר לפגוש את המורה.
הוא כבר גדל, והוא מוכן לרוץ קדימה בלעדיי. ואני? אני נשארת בשער, מנסה לנשום עמוק.
זה הילד השלישי שלי, ועדיין זה לא עובר אצלי בקלות.
בכל שנה מחדש אני עומדת בשער, הלב נצבט, והמחשבה רצה: האם הוא יסתדר? האם יהיה לו טוב? אני מנסה לשכנע את עצמי שאני כבר רגילה, אבל הגוף מסרב לשתף פעולה.
אני רואה סביבי את כל האמהות המנוסות שכבר נכנסו לשגרה, ואני מבינה שזה לא עניין של ניסיון. זה עניין של אהבה של אמא שלא משתנה אף פעם, והיא מגיעה עם צביטה קטנה בלב בכל פרידה. האם אני אי פעם אקח את זה בקלות? נראה שלא.
אז כנראה שלא משנה כמה זמן את אמא או כמה ילדים יש לך, דמעות וחיבוקים הם חלק אינטגרלי מהתפקיד הזה. זה פשוט האופן שבו הלב שלנו מגיב לכל פרידה קטנה. דמעות וחיבוקים הם חלק מהתפקיד של אמא.
בהצלחה לכל הילדים בבתי הספר ובגנים, וכמובן למורים ולגננות. שיהיה לכולם רק טוב, ושנת לימודים בטוחה ושקטה.