שלום כיתה א': ההתרגשות בשיאה

אני מתרגשת. אני חושבת שאני מתרגשת אפילו יותר ממך, זו פעם ראשונה שילד שלי עולה לכיתה א'. רק אתמול נולדת וכבר אתה בכיתה א', שש שנים עברו ברגע, חלפו ביעף.

אני זוכרת את היום שנולדת, את הרגע שיצאת ממני ושמעתי את הבכי שלך. שמו אותך עליי ונרגעת, כאילו הרגשת שהגעת למקום מבטחים. היית התינוק הכי יפה שהכרתי (ברור שאני לא אובייקטיבית, אני אמא שלך!). בלילה הראשון בבית, אני ואבא הבטנו עליך מוקסמים. לא האמנו שקיבלנו אוצר מדהים כזה.

כל החופש הגדול היינו עסוקים בקניית ספרים, מחברות וטושים. ואתה? אתה החלטי כזה, ידעת בדיוק מה אתה רוצה ולא הרשית לי להתערב. "אמא, את זה אני לא רוצה, אבל פו הדב הזה חמוד, אני רוצה ספיידרמן!" התעקשת וקיבלת כל מה שרצית, הרי לא כל יום עולים לכיתה א'.

התיק של ספיידרמן שסבתא קנתה לך איזה אושר היה בעיניים שלך ברגע שקיבלת את התיק שכל כך רצית. שמת אותו עליך והיית מאושר. לי התיק נראה ענק לפספוס קטן כמוך, אבל הרגעת אותי ואמרת: "אמא, זה בסדר, זה לא כבד לי." אתה קולט אותי ואת הרגשות שלי מבלי שאני אצטרך להוציא מילה מהפה.

ביקשת ממני שאני לא אספר שאתה רואה את התוכנית ההיא… שבנים כבר לא רואים. אל תדאג, אני לא אספר, זה הסוד שלי ושלך.

אני מתקשה להאמין שיש לי ילד שעולה לכיתה א'. למה הזמן רץ כל כך מהר? הבטחת לי שאם אני אבכה בטקס, אני אקבל ממך חיבוק ענק. "אמא, לא צריך לבכות, הכול יהיה בסדר."

תמיד תישאר הילד המקסים שלי, שלפעמים בוכה ומיד מחפש את החיבוק שלי, מקבל אותו וממשיך לעניינים שלך. אני כותבת והדמעות יורדות. ילד שלי, חכה, אל תגדל כל כך מהר. תישאר עוד קצת הילד הקטן של אמא.