מחשבות על ילדים: הדאגות שלא נגמרות של אמא
הבעיות מתחילות עם הגדולים: כשאמא כבר לא מעורבת בכל דבר
הדבר שהכי חשוב לי, ולכולנו, הוא הילדים שלנו. אנחנו עושים הכול בשביל לשמור עליהם. כשהם קטנים, קל יותר לשלוט. אני תמיד נמצאת עם הקטנים בכל מקום, ודואגת שהכול יהיה בסדר.
אבל הבעיות האמיתיות מתחילות עם הגדולים, שכבר לא נמצאים בבית חלק גדול מהזמן. הם הולכים לחברים, למסיבות, ויש להם את העניינים שלהם, שאני קצת פחות מעורבת בהם. והאמת? זה רק מגביר את הדאגה שלי.
הכנות:
קוריוז משעשע: כשאנחנו עוברים כביש, אני מושיטה יד באופן אוטומטי לילד שנמצא לידי.
רועי, בן שלוש עשרה, כבר לא צריך את זה. אבל כשאנחנו עוברים כביש יחד, אני באופן אוטומטי מחזיקה לו את היד. אני אפילו לא מרגישה שאני עושה את זה. הוא מתעצבן עליי, אומר שאני עושה לו בושות ושאפסיק עם זה. אני לא עושה את זה במודע, אני אמא זה הכול. וכנראה שאני אמשיך לעשות את זה והוא ימשיך להתעצבן עליי.
כשהגדולים יוצאים למסיבות, אני בלחץ ואני לא נרגעת עד שהם בבית. ההרגשה הזאת באחת עשרה בלילה, כשהילד שלך לא בבית, היא נוראית. תכל'ס, אני הכי רגועה כשהילדים בבית, ספונים במיטות שלהם. מבחינתי, זה המקום הכי בטוח שיש.
ולמה אני במצב רוח הזה הבוקר? הילד של גיסתי, בן שתים עשרה וחצי, יצא לשחק עם חבר בפארק, וחבורת ילדים תקפו אותו בשביל הטלפון שלו.
איך הגענו למצב שבו בשביל חתיכת טלפון ילדים תוקפים ילדים אחרים? איפה ההורים שלהם?
הוא בסדר, תודה לאל. את הילדים שתקפו לא מצאו, ולצערי הם ימצאו קורבן אחר. וזו רק שאלה של זמן.