טקס יום הזיכרון: "אמא, למה יש לך עיניים אדומות?"
טקס יום הזיכרון: הרגע שבכיתי יחד עם הבת שלי
לפעמים החיים מזמנים לנו רגעים קטנים שהם עוצמתיים בטירוף. ישבנו יחד, אני והילדה, בערב שכולו היה סיפורי גבורה – רועי קליין, יוני נתניהו, כל הענקים האלה. ידעתי שאני הולכת לבכות, וזה בדיוק מה שקרה.
אבל האמת היא שלא הייתי לבד. כשיצאנו החוצה, מצאתי את עצמי מול הילדה שלי, שפתאום שאלה אותי עם העיניים התמימות שלה: "אמא, בכית?" ומשם הגיע הרגע שבו הבנתי שהרגש הזה עובר דור, ישירות ללב הקטן שלה. הפוסט הזה הוא על מה שקורה כשאת והילד שלך בוכים יחד, ועל הכוח של אהבה של אמא ברגעים הכי מרגשים.
הכנות:
הייתי בטקס יום הזיכרון בבית הספר של הילדים שלי, שמעתי את הסיפורים המרגשים והדמעות התחילו לרדת.
רועי קליין. עוברת בי צמרמורת כשאני חושבת עליו. איש מדהים, המעשה שהוא עשה הוא בלתי נתפס. הוא קיבל את עיטור העוז, והלב פשוט מתכווץ מכאב וגאווה בו זמנית. אלו רגעים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם, והנשימה שלי נעצרה.
ואני ממשיכה לבכות. המסך מתערפל מול העיניים, אני בקושי יכולה לראות את הכיתוב על המסך. וכך הסיפורים ממשיכים, כל אחד מהם הוא פרק שלם של גבורה ואובדן. עולה סיפורו של יוני נתניהו שנהרג במבצע יהונתן באנטבה. אני מביטה סביבי ורואה שכל האמהות, כל ההורים, שותפים לאותה תחושה: כולם עם עיניים אדומות.
ואז נתן אלבז. הוא הציל את חבריו כשספג בעצמו את פיצוץ הרימון. מחנה נתן נקרא על שמו, והוא קיבל את עיטור המופת. כל הקהל שקט, ואתה שומע רק את אנחות העצב. אין עין יבשה. כל אדם בקהל חש את גודל ההקרבה.
סיפור נוסף שנגע בי במיוחד הוא שלמה אפשטיין, החובש האמיץ, שטיפל במהלך הקרב ביוסף חגואל. פגז התפוצץ לידם, והוא ספג בגופו את הרסיסים והגן על הפצוע בגופו. גבורה שקטה ויומיומית. ברבות הימים, כשנולד ליוסף חגואל בן, הוא נקרא על שמו. זה הרגעים האלה שבהם אתה מבין עד כמה אנחנו קשורים זה לזה.
כשנגמר ויצאנו החוצה אל האוויר הפתוח, הרגשתי מרוקנת רגשית. הילדה שלי, שהחזיקה לי את היד כל הערב, הסתכלה עליי ושאלה אותי בקול חמוד ומתוק: "אמא, למה יש לך עיניים אדומות?"
"היה מאוד מרגש," עניתי לה, מנסה לייבש את הדמעות.
"בכית?" היא שואלת אותי, מבינה שקרה משהו גדול.
"כן, בכיתי, אהובה שלי," אמרתי.
והיא ענתה בתמימות וברגישות שהפתיעה אותי: "אמא, גם אני בכיתי." הרגע הזה שווה הכול.