אימהות ילדים ועוד…

אני לא מאמינה איך שכחתי לעלות את הפוסט הזה, הכנתי אותו מזמן והוא חמק מזיכרוני. אתם חייבים לראות את הכפיות המקסימות האלה במינימום השקעה, הכנתי את היפות האלה לאביב ליום ההולדת כשהוא היה קטן.
להכין את הכפיות עצמן לא בעיה, אפשר לתקתק אותן ב 15 דקות, כל העניין זה להמיס שוקולד ולקשט, טוב לא בדיוק הסברתי בדיוק מה עשיתי מומלץ לקרוא בקפידה. אם בא לכם להפגיז לאבא שבת, יום הולדת, משלוחי מנות או להעסיק את הילדים זה בדיוק המתכון.
הכפיות יוצאות יפהפיות בלי השקעה גדולה והילדים מאוד מתלהבים,
בנוסף כל ילד קיבל בקבוק שוקו קטן. יצא מושלם ואביב לא הפסיק לחייך.

60 כפיות

בין גאווה לדאגה: המילים שכל אמא רוצה לומר לילד המתגייס שלה
יש רגעים בחיים שאנחנו לא לגמרי מוכנים אליהם, לא משנה כמה זמן ידענו שהם יגיעו. הרגע הזה, שבו הילד הבכור או הקטן יוצא מהבית כדי לשרת בצה"ל, מציף כל אמא וכל הורה בהמון גאווה, אבל גם בדאגה אין סופית ובגעגוע שמתחיל הרבה לפני שהבגדים האזרחיים נארזים. הרגשתי שאני פשוט חייבת לשפוך את הלב ולכתוב לו כמה מילים, כי לפני הכול, הגיוס הוא רגע אישי ואינטימי בטירוף.

רועי, ילד אהוב שלי, אני לא בדיוק מצליחה לעכל את העובדה שאתה כבר לא נמצא בבית. זה ייקח לי עוד זמן להפנים את העובדה שהתגייסת לצה"ל.

לא צריך סדר מושלם: הבלגן המרגש שבו הזמן פשוט עצר מלכת
לכל אחד יש מגירת סודות, ואני מודה: לי יש מגירה שהיא תיבת אוצר קטנה של זיכרונות. זה לא סתם בלגן של דברים ישנים, אלא ממש מגירה שבה הזמן פשוט עצר מלכת. בכל פעם שאני פותחת אותה, גל של נוסטלגיה שוטף אותי, ואני נזכרת מי הייתי ומה עברתי. זו מגירה שמריחה קצת כמו אבק, קצת כמו נייר ישן, ובעיקר כמו געגוע. זו המגירה היחידה בבית שבה אני לא מרגישה צורך לעשות סדר, כי הבלגן הזה הוא למעשה הסדר הפנימי המושלם של הלב שלי. היא שקטה, היא רק שלי, והיא מלאה בסיפורים שלא נאמרו.

טירוף הניקיונות לפסח
הנה זה מתחיל שוב: טירוף פסח הרשמי. יש דברים שחוזרים על עצמם כל שנה, כמו הצורך הבלתי נשלט לנקות מחדש את מה שניקינו רק אתמול, או הדאגה האם יש מספיק קמח תופח. אספתי כמה תובנות מצחיקות וכמה שאלות בוערות שאני בטוחה שכל אמא (וכל אדם שמנקה לקראת החג) יכול להזדהות איתן. הגיע הזמן לדבר על הדברים האמיתיים והאמיתיות של קושיות של אימהות לפסח.

איך מוסרים את המשימה לשמור על הילד שלי למישהו אחר?
אני חייבת להודות שקשה לי. מאוד. אנחנו תמיד יודעים שזה יגיע, רגע הגיוס, אבל כשהצו הראשון נוחת על השולחן, פתאום כל השנים רצות מול העיניים כמו סרט. פתאום אני רואה את הפער בין הילד הקטן שלי שרץ אליי אחרי שנפל, לבין הבחור הבוגר הזה, שמסתדר לבד עם הבגרויות ועם החיים. זה מציף בהמון גאווה, אבל גם בלחץ אינסופי. לפני הכול, אני עדיין אמא, ומישהו צריך לשמור עליו.

הבעיות מתחילות עם הגדולים: כשאמא כבר לא מעורבת בכל דבר
הדבר שהכי חשוב לי, ולכולנו, הוא הילדים שלנו. אנחנו עושים הכול בשביל לשמור עליהם. כשהם קטנים, קל יותר לשלוט. אני תמיד נמצאת עם הקטנים בכל מקום, ודואגת שהכול יהיה בסדר.

אבל הבעיות האמיתיות מתחילות עם הגדולים, שכבר לא נמצאים בבית חלק גדול מהזמן. הם הולכים לחברים, למסיבות, ויש להם את העניינים שלהם, שאני קצת פחות מעורבת בהם. והאמת? זה רק מגביר את הדאגה שלי.

גולשים יקרים, אתם מוזמנים להכיר את נורית גאון:

היי, שמי נורית גאון, נשואה לירדן ואמא של יואב בן 10, שירה בת 7 ואופיר בן 3.5. לפני 10 חודשים יצאנו מאזור הנוחות שלנו להרפתקה מטורפת של רילוקיישן בפרובאנס, שאותו אני מכנה "ריחוקיישן". למה "ריחוקיישן"? כי זה בעיקר מאוד רחוק ושונה מהחיים שהיו לי בארץ. אני משתדלת לכתוב על חוויות שקרו לנו בצורה אותנטית, אבל עם הגישה המיוחדת שלי לחיים. מקווה שתיהנו.

פתיחת שנת הלימודים: הילד ממשיך, והדמעות של אמא נשארות
תמיד יש משהו מרגש בפתיחת שנת הלימודים, אבל האמת? יש גם הרבה לחץ. אני אמא כבר הרבה שנים, יש לי ארבעה ילדים, והייתי חושבת שכבר התרגלתי לכל הפרידות בבוקר. הרי עברתי כל כך הרבה פרידות וחיבוקים, בטוח שיהיה קלי קלות, נכון? בטח, איך עבדתי על עצמי…
אנחנו חולמים על התחלות חדשות, על שגרה, אבל אמא תמיד נשארת עם הדמעות והחיבוקים בשער. עידו עולה לכיתה ב', והלב שלי עדיין נצבט בכל פרידה, בכל פעם מחדש. הדאגות שלנו אף פעם לא נגמרות, ולא משנה כמה ילדים כבר הכנסנו לבית הספר. הנה כמה מחשבות על ילדים, ועל הרגע הזה שבו אנחנו צריכים לתת להם ללכת קדימה, בלעדינו.